מטרת המחקר הנוכחי הייתה לבחון את הקשר שבין העברה בין־ דורית של טראומה וסגנון תירבות לבין צריכת חומרים פסיכו-אקטיביים בקרב בני נוער יוצאי העדה האתיופית. העיסוק בטראומת ההגירה בקרב בני העדה האתיופית קשור לאופי הקשיים שאפיינו את העליות מאתיופיה. יהודי אתיופיה עלו לישראל נוכח אידאולוגיה ציונית־ דתית ומתוך רצון להיות חלק מן החברה הישראלית. במשך שנות גלות ארוכות הם חלמו על שיבת ציון, וכשניתנה להם ההזדמנות לעלות לישראל, לא היססו ועלו בדרך־ לא־דרך, אגב סיכון נפשם (וייל, 2007 ;Shabtay, 2003).

 

העלייה לישראל טמנה בחובה קשיים עצומים; רבים מהעולים איבדו בדרך קרובי משפחה, חלו במחלות קשות וסבלו ייסורים וחרפת רעב (בן־עזר, 1992).

 

הרציונל של מחקר זה מבוסס על חקר התופעה של העברה בין־ דורית שמתבטאת בנטייה של הילדים לאמץ דפוסי התנהגות בלתי מסתגלים המאפיינים את הוריהם ( ,Framo 1990). נמצא, שילדים להורים שחוו טראומה עלולים לפתח סימפטומים של טראומה משנית (Figley, 1995; Rosenheck, 1986). ביטוי נוסף של העברה בין־דורית הוא קשיי הסתגלות תרבותיים; המחקרים מראים כי קיים קשר בין סגנונות התירבות של ההורים לבין  .(Berry, Phinney, Sam, & Vedder, 2006) הילדים של התירבות סגנונות בהינתן שעולי "מבצע משה" התנסו בחוויות קשות יותר מאשר העולים האחרים שהגיעו מאתיופיה (בן עזר, 1992), הנחנו שעוצמת הטראומה שלהם הייתה חזקה יותר.

 

לפיכך, השערת המחקר הייתה כי בהתחשב בהעברה בין־דורית של טראומה, ילדים לעולים ב"מבצע משה" יתאפיינו בסימפטומים טראומטיים בעלי עוצמה גבוהה יותר בהשוואה לילדי העולים מאתיופיה שהגיעו במסגרות העלייה האחרות. אחד ההיבטים של סימפטומים טראומטיים הוא שימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים, המשמשים כאמצעי לטיפול עצמי בקרב Chilcoat & Menard, 2003; Gaher, Simons, Jacobs, Meyer, & ) טראומה בעלי Johnson-Jimenez, 2006). אי לכך, שיערנו שיימצא קשר בין עוצמת הסימפטומים של טראומה משנית לבין שכיחות השימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים בקרב בני הדור השני, ילדי העולים מאתיופיה, אשר נולדו בישראל.

 

בנוסף, התייחסנו לקשר שבין ההסתגלות התרבותית של בני הנוער יוצאי העדה האתיופית לבין השימוש בחומרים פסיכואקטיביים. הספרות בנושא השתלבות המהגרים בחברה הקולטת מדגישה את החשיבות של סגנון התירבות (Berry et al., 2006). ברי (Berry, 1984) גורס כי ניתן לזהות ארבעה סגנונות תירבות: השתלבות, היטמעות, היבדלות ושוליות; הסגנון היעיל ביותר בתהליך ההסתגלות לארץ הקולטת הוא השתלבות עדויות על בהסתמך .(Giang & Wittig, 2006; Suárez-Orozco & Qin-Hilliard, 2004)  להעברה בין־דורית של סגנון תירבות, שיערנו כי יימצא קשר בין סגנונות תירבות של ההורים לבין סגנונות תירבות של ילדיהם, וכי יימצא קשר בין סגנון התירבות לבין צריכת חומרים פסיכו-אקטיביים.

 

במחקר הנוכחי השתתפו 830 בני נוער ומבוגרים צעירים עד גיל 25 מבני העדה האתיופית אשר הוריהם עלו לישראל במבצעי העלייה השונים מאז שנות השמונים של המאה העשרים. רובם (%79) לומדים בבתי ספר ממלכתיים, והוגדרו כבני נוער נורמטיביים. יתר בני הנוער שהשתתפו במחקר נשרו ממערכת החינוך או לומדים במסגרות חלופיות לנוער בסיכון. המשתתפים התבקשו לענות על שאלון סוציו־דמוגרפי אשר כלל שאלות על מין, גיל, סוג העלייה וכו'. כמו כן, המשתתפים התבקשו למלא את השאלונים הבאים:

 

שאלון טראומה

 

משנית (Weiss & Marmar, 1997); שאלון נכונות לשימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים (עזאיזה ואבו־עסבה, 2004); שאלון צריכת חומרים פסיכו-אקטיביים (עזאיזה ואבו־עסבה, Marin, Sabogal, Marin, Otero-Sabogal, Perez-) ההורים תירבות שאלון ;(2004 Stable, 1987); ושאלון תירבות של בני הנוער (Berry, 1980). לאור רגישות הנושא, טרם ביצוע המחקר התקבל אישור ממשרד החינוך, ובני הנוער שהשתתפו במחקר קיבלו לכך אישור פסיבי מהוריהם. העברת השאלונים נעשתה באופן אנונימי, ולמשתתפים הייתה אפשרות לפרוש בכל שלב של המחקר.

 

בהשוואה למחקרים קודמים (אדלשטיין, 2003), נראה שבמחקר הנוכחי נמצאו רמות נמוכות יותר של שימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים. בעוד במחקרו של אדלשטיין (2003) נמצא ששני שליש מהמשתתפים צרכו אלכוהול וכרבע מהמשתתפים השתמשו בסמים, הממצאים במחקר הנוכחי מראים שכמחצית מבני הנוער הנורמטיביים שעד גיל 18 דיווחו על שתיית משקה אלכוהולי כלשהו בשנה האחרונה, וכ־%18 דיווחו על שימוש לא־חוקי בחומרים פסיכו-אקטיביים כלשהם אי פעם. בהתייחס לטראומת העלייה והשפעותיה נמצא כי בני הנוער אשר הוריהם עלו ב"מבצע משה" התאפיינו בשכיחות גבוהה יותר של צריכת אלכוהול מאשר בני נוער אשר הוריהם עלו ביתר העליות. בנוסף, בקרב בני הנוער אשר דיווחו כי הוריהם חוו טראומה במהלך העלייה נמצאה שכיחות גבוהה יותר של צריכת אלכוהול. עוד נמצא קשר בין תפיסת העלייה כבעלת השפעה שלילית על ההורים לבין שכיחות הצריכה של אלכוהול.

 

עוד מראים הממצאים שכ־%60 מהורי המשתתפים סווגו על ידי משתתפי המחקר כבעלי סגנון תירבות מסוג השתלבות; כ־%30 סווגו כבעלי סגנון היבדלות; וכ־%10 סווגו כבעלי סגנון היטמעות. בדומה, על בסיס דיווח עצמי עולה שסגנון התירבות הנפוץ בקרב בני הנוער במדגם הוא השתלבות; לאחריו היבדלות; ולאחריו היטמעות. סגנון התירבות השכיח פחות הוא שוליות. נמצאה התאמה בין סגנון התירבות של ההורים לבין סגנון התירבות של ילדיהם. שכיחות הצריכה של אלכוהול הייתה גבוהה יותר במקרים שבהם דיווחו המשתתפים כי הוריהם נוקטים סגנון תירבות מסוג היטמעות (לעומת השתלבות או היבדלות).

בנוגע לשימוש בסמים, לא נמצא קשר בין טראומת העלייה לבין שכיחות השימוש.

בהתייחס לסגנון התירבות, הממצאים מראים ששכיחות השימוש בסמים הייתה גבוהה יותר ככל שבני הנוער מאופיינים ברמות גבוהות יותר של היטמעות או של שוליות וברמות נמוכות יותר של השתלבות.

 

לסיכום, הממצאים במחקר הנוכחי מראים כי קיים קשר בין טראומת ההגירה לבין צריכת חומרים פסיכו-אקטיביים, ובעיקר אלכוהול. מכאן החשיבות בעיסוק בהעברה בין־דורית של טראומת הגירה